פסק-דין בתיק ע"פ 30373/06

לפנינו ערעור על גזר דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת ר' שלו-גרטל), בת"פ 4346/04, מיום 11.5.06, בגדרו הושתו על המערער העונשים הבאים - מאסר בפועל למשך 45 יום, 4 חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים ביחס לעבירה בה הורשע - הפרת הוראה חוקית, לפי סעיף 287(א) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן: "החוק"), וכן 2,000 ש"ח קנס או 20 ימי מאסר תמורתו.

הרשעת המערער נסמכה על הסדר טיעון שאף כלל הסכמה לעניין טווח הענישה לו יטענו הצדדים (המדינה - 4 חודשי מאסר בפועל, תקופת מאסר על תנאי שיקבע בית המשפט, וכן קנס בסך 50,000 ש"ח; המערער - מאסר על תנאי לתקופה כאמור, וכן קנס ששיעורו נמוך מ-5,000 ש"ח ו/או של"צ בהיקף אודותיו ימליץ שירות המבחן). טרם גובש הסדר הטיעון תוקן כתב האישום, באופן שחלף הוראת החיקוק שצוינה בתחילה - קבלת דבר במרמה (עבירה לפי סעיף 415 לחוק), באה במקומה זו בגינה כאמור הורשע. יוטעם, כי הודאת המערער במיוחס לו בכתב האישום המתוקן באה לאחר שמיעת ראיות ועובר לסיכומים. עוד יודגש, כי לאחר מתן הכרעת הדין הצהיר בא כוח המערער שאינו עותר לדחיית הדיון לצורך קבלת תסקיר, והנו אף מוותר על רכיב ענישה המגולם בשל"צ, בניגוד לרוח דבריו לעיל.

הבסיס העובדתי ששימש יסוד לגזר הדין מלמדנו, כי העבירה בה הורשע המערער בוצעה עת שילם לפלוני סך של 2,500 ש"ח (שכר חודשי לו תתווספנה הוצאות נסיעה), ובתמורה ביצע הלה בעבורו חלק ממטלות עבודות השירות שהושתו עליו בתיק אחר, זאת - משך חודש וחצי מתוך ארבעה בסך הכל. גזר דינו של בית משפט קמא כולל בחובו התייחסות לטענות הצדדים לכאן ולכאן, אם מטעם המערער - להחלת המדרג הנמוך הנקוב בטווח הענישה דלעיל, אם מטעם המשיבה - להשתת תקופת מאסר פחותה מזו שצוינה בגדר טווח הענישה המוצע (נוכח היות המערער אדם נורמטיבי), שתאוזן באמצעות הגדלת שיעור הקנס שייגזר. כמו כן, התייחסה הערכאה הדיונית לנסיבותיו האישיות של המערער, לרקע שהוביל לביצוע מעשה העבירה בה הורשע, לחרטה הכנה שהביע, כמו גם לדבריו טרם ננעל המשפט. מנגד, לא התעלם בית משפט קמא מהמניע של המערער בביצוע העבירה, דהיינו רצונו להתפנות לעיסוקיו הפרטיים, מפרטי התרמית שאפשרה לממשו, ואף מהגמול המתחייב בנסיבות אלו. זאת ועוד, למען לא יצא חוטא נשכר, הדגיש בית משפט קמא כי על הענישה שתושת להיות חמורה יותר מהעונש שהוטל על המערער בדרך של עבודות שירות, הוא אותו העונש ממנו ניסה להתחמק.

המערער מייחד טיעוניו אך ורק כלפי רכיב המאסר בפועל שהשית עליו בית משפט קמא. לדידו, בית משפט קמא "הדריך עצמו" לכלל גזירת מאסר בפועל, תוך יישום גישה עונשית המנותקת מנסיבות המקרה. טוען המערער, כי אכן התייצב מדי יום לעבודות השירות בהן נתחייב, כי סייע בניהול עמותת "כח לתת" (שם ביצע את עבודות השירות), וכי איסוף וחלוקת הציוד לנזקקים, פעולות שאכן בוצעו על ידי אחר מטעמו, מהוות רק חלק מפעילותו בגדרה. ועוד, המדובר באי ביצוע רכיב המגולם בפעילות העמותה לתקופה מוגבלת בלבד. הוסיף וטען, כי לו היה "נתפס" על ידי הממונה על עבודות השירות בעוונו, יתכן והיה הלה אך מזהירו מבלי להורות על הפסקה מנהלית של עבודות השירות (מה שהיה מוליכו ממילא למאסר בפועל, כטענת המשיבה), כל שכן נוכח פעילותו הברוכה במסגרת העמותה. לא-זו-אף-זו, כתב האישום המתוקן מתייחס לעבירה שאינה מבטאת עמדה כי המערער הונה את שלטונות שב"ס, עמדה שאכן התגבשה לאור כתב האישום המקורי. מעבר לכך, חלוף העתים מיום ביצוע העבירה ועד למועד גזירת הדין, משך למעלה משלוש שנים, מצדיק ענישה מופחתת מזו שהושתה בפועל. עוד הדגיש, כי נסיבותיו האישיות ומעמדו הנורמטיבי לא גולמו דיים בגזר הדין. כאן המקום, אפוא, להפעיל מידת הרחמים, עת מאסר בפועל אינו הכרחי.

 המערער עצמו נשא אף הוא מילים לפנינו, ועתר לדונו במידת הרחמים לבל ייפגע עתידו המקצועי והאישי.

ב"כ המשיבה טען, כי גזר הדין שניתן על ידי בית משפט קמא מבטא איזון ראוי וסביר של מכלול שיקולי הענישה הרלבנטיים, וכי אין להתערב בו.

שמענו רוב קשב טענות הצדדים, ולדעתנו יש לדחות הערעור. מעבר להלכות הבסיסיות שהשתרשו בפסיקת בית המשפט העליון בעניין הקריטריונים המחמירים שיש בכוחם לעגן טעם ובסיס להתערבות ערכאת ערעור בגזר הדין שניתן על ידי הערכאה הדיונית, הללו הרי ידועות לכל, שוכנים בנסיבות שלפנינו שיקולים נוספים - ענייניים ומהותיים. ראשית דבר בהסכמת הצדדים עצמם. זו תחמה הן את מסגרת גזר הדין, קרי - הרשעת המערער בעבירה לפי סעיף 287(א) לחוק, והן את תכניו, היינו - בהתאם לטווח הענישה לו יטענו הצדדים, ומכאן - גם את תוצאתו. ודוק, המערער ניהל משפט הוכחות טרם הסכים להסדר טיעון עם המשיבה, ומשעתרה זו להשתת מאסר בפועל, וויתר מיוזמתו על הגשת תסקיר בעניינו, כלומר - על האפשרות כי מסלול ענישה מעודן אולי ימיר את חוד חרב המאסר. כך צמצם המערער את מסגרת הענישה הפוטנציאלית בעבור הערכאה הדיונית, ואין לו להלין אלא על עצמו. נרחיב. בכוח הממון ניסה המערער לשטות במנגנון עונשי הסובל ממילא ממגבלות אכיפה, זה שנועד לאפשר לו שיקום באותו תיק אחר. התנהגות מעין זו שביטא המערער במעשיו חמורה היא אפוא ביותר ושומה על בית המשפט להתייחס אליה בהתאם. שמא נסבור כי המערער כלל לא הפנים את חומרת מעשיו? חלף ניצול ההזדמנות שנקרתה בדרכו הפלילית בתיק הפלילי הראשון, זו לה כמהים רבים במצבו, כמוצא שלל רב, הפכה לעסק פלילי יצירתי שטרם נודע במחוזותינו - שתורגם לתיק שלפנינו כיום. נדגיש, בקול רם וצלול, העונש הפלילי אינו בגדר מוצר בשוק, מעין שטר כלכלי סחיר שניתן להעבירו מיד ליד, לא חלקו, לא מקצתו. עסקינן בשטר שהונפק על ידי המדינה ושנועד לפירעון על ידי המוטב בלבד.      

סעיף 287(א) לחוק קובע כי " המפר הוראה שניתנה כשורה מאת בית משפט או מאת פקיד או אדם הפועל בתפקיד רשמי ומוסמך לאותו ענין, דינו - מאסר שנתיים". היינו, המערער ביצע עבירה חמורה (ובצריך עיון נותיר את השאלה אם אכן זו העבירה "הנכונה" בחוק העונשין אותה עבר המערער), ביותר שאין להמעיט מערכה. העונש הנקוב בצדה משמעותי ובר נפקות, ואף אם שיעורו מצומצם במידת מה בהשוואה לזה הנגזר מהוראת סעיף 415 לחוק שעניינו מרמה (על פיה הוגש כתב האישום המקורי), עדיין יש להעריך את אותה מחילה לה משווע היום המערער, ככזו שכבר באה לכלל ביטוי ניכר בגזר הדין שניתן על ידי בית משפט קמא. אכן, אדם נורמטיבי הוא המערער, ועשה רבות למען הקהילה. אך יחד עם זאת, למעשה, דרכו העקלקלה בעולם המשפט עד היום, אפילו קצרה היא באופן יחסי, מרמזת כי מסע עוד לו לעבור - דרך של שיקום, שאינה עוברת דרך כיסו ואינה תלויה בממונו.

טרם חתימה, נתייחס בקצרה גם לטענה נוספת שהעלה בא כוח המערער, לפיה לו היה המערער "נתפס" בקלקלתו על ידי הממונה על עבודות השירות, הרי שבירור מיידי של הפרשה ונסיבותיה, בגדר שיקול הדעת אם להפקיע את עבודת השירות אם לאו, היה עשוי למנוע את עצם הגשת כתב אישום בעניינו. אין בידינו לקבל טענה זו. יודגש, תחילה - במישור העקרוני, כי תיקים פליליים רבים היו אולי בטלים מלכתחילה אם והיה אחרת ממה שאירע בפועל. דא עקא, שלא בתיאוריה אלא במציאות עסקינן. המצופה מכל אזרח שומר חוק, וודאי מנאשם  המורשע בדינו, והמבקש בכל מאודו שלא לגזור עליו מאסר בפועל שירוצה בין כותלי הכלא, אלא להמירו לריצוי בדרך של עבודות שירות, ולאחר מכן אף מסכים לקבל על עצמו את ביצוע העבודה המוצעת לו, ומיקומה, ואף הצהיר על כך גם בבית המשפט בטרם אושר הדבר, כי לא יפר התחייבות זו. ולגופו של עניין, לדידנו, לו היה אכן הממונה על עבודות השירות חושף את מעלליו של המערער בחיתוליהם, לא מן הנמנע, וכך אף היה ראוי, כי לא רק שכתב אישום היה מוגש בעניינו, אלא שגם הפסקה מנהלית של עבודות השירות, אקט מנהלי מאוד צפוי בנסיבות העניין, הייתה מוליכה אותו ממילא למאסר. בל נטשטש את הסיבה האמיתית להימצאותנו כאן היום. 

לאור המקובץ לעיל, הערעור נדחה.

המערער יתייצב לתחילת ריצוי עונש המאסר ביום 7.1.07, בשעה 08:30, בבית המעצר במגרש הרוסים בירושלים.

ניתן היום, י"ד בחשון תשס"ז (5 בנובמבר 2006), במעמד הצדדים

ב"כ המערער: אין לי התנגדות שיציאתו של המערער מן הארץ תעוכב עד תחילת ריצוי עונש המאסר.

החלטה

עד  להתייצבות המערער לתחילת ריצוי עונשו, תעוכב יציאתו מהארץ, כמוסכם על ידי בא כוחו.

ניתנה היום י"ד בחשון, תשס"ז (5 בנובמבר 2006) במעמד הצדדים.

  התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: